כמעט מעבר לסף הזיכרון
היית שם, עם פנים שזופות
מלאות נקבוביות שהרגשתי ממוזלת לראות מקרוב.
באמצע הלילה שכבנו בשקי שינה
וחיכינו לצאת לטיול זריחה שלבסוף לא התקיים
(בעטיים של עננים שהסתירו את השחר העולה).
אני זוכרת את ההקלה ואת האכזבה --
ללכת שוב לישון בלי לעמול עבורו נראה כהנאה ריקה.
אבל קודם לכן, בשעה שחיכינו
הסתכלנו זאת בזאת, ודיברנו
ונגענו בידיים, עד שאמרת שאולי זה לא מתאים.
והייתי יותר מדי צעירה, אבל העמדתי פנים שהבנתי
והרגשתי מבוגרת ונבונה, כאילו הפקדת סוד נדיר בידיי.
בשדה התעופה, קראת בספר עברי
שורה על שורה של תיבות קטנות, עם מילה באנגלית פה ושם.
לא הרגשתי שאיבדתי אותך ביום ההוא
כי אם ששלחת אותי לדרכי, ושהייתי מסוגלת לו.
שמך אינו זכור לי
אבל השתכפלת בחלוף השנים.
היית ציפי, ששרה ביער כשהלכה להשתין
(זה היה רק לאחר שנה אחת).
והיית נעמי, שישבתי ברצפת הפרוזדור ליד משרדה, וידעתי שאסור לי להיכנס
אולם חיכיתי אף על פי כן, מלאת תקווה ובושה.
והיית אביטל, שקראה לי ספר ילדים כשבכיתי בבית קפה,
ועשתה קולות שונות לכל דמות.
והיית גם שירה, שלימדה אותנו את מילות היחס
והשתמשה בתיק שלה כדוגמה -- חפצים "ב"-משהו --
אך חדלה לפתע, והייתי בטוחה שהיא נזכרה ששם היה לה טמפון.
ואחר כך היית סיגלית, שהשאילה לי את צעיפה כשהיה לי קר בכיתה.
הופתעתי מחציית הגבולות הזאת, מתנה כה פשוטה שהרעיפה עליי חמימות
שהחזקתי בה למשך השנה השלמה הבאה.
אצל סיגלית בכיתי במרכז ההדפסה במרתף, ובמכונית, ובכיתה
וסימסתי בתעתיק, ודאגתי על כאב חלציה.
שלחתי לה מכתבים וחיבורים וגלי אור.
ישבתי אצלה כמו עמוס עוז הצעיר אצל זלדה, וקראנו על זלדה ועל עמוס עוז הצעיר.
היא לא נבהלה מכאב ולא מתשוקה
ועלה על דעתי שאולי אינני כל כך נוראית.
אחר כך, בעולם אחר,
מישהי קראה לי אמיצה.
באתי אפוא לארץ הבוערת מקנאות ומאדישות
לחפש את מורות מורותיי ומורותיהן וכן הלאה
(ואולי מורה אחד או שניים גם כן)
ולהיות מורבצת על ידי אחת, צְוֵויי, תַלַתֶה שפות
ולזכות, אם ירצה השם, לאהבה הבוטה כל כך
שמנפצת אותי לרסיסים
ויולדת אותי
שלמה
חדשה
וישנה נושנה.
היית שם, עם פנים שזופות
מלאות נקבוביות שהרגשתי ממוזלת לראות מקרוב.
באמצע הלילה שכבנו בשקי שינה
וחיכינו לצאת לטיול זריחה שלבסוף לא התקיים
(בעטיים של עננים שהסתירו את השחר העולה).
אני זוכרת את ההקלה ואת האכזבה --
ללכת שוב לישון בלי לעמול עבורו נראה כהנאה ריקה.
אבל קודם לכן, בשעה שחיכינו
הסתכלנו זאת בזאת, ודיברנו
ונגענו בידיים, עד שאמרת שאולי זה לא מתאים.
והייתי יותר מדי צעירה, אבל העמדתי פנים שהבנתי
והרגשתי מבוגרת ונבונה, כאילו הפקדת סוד נדיר בידיי.
בשדה התעופה, קראת בספר עברי
שורה על שורה של תיבות קטנות, עם מילה באנגלית פה ושם.
לא הרגשתי שאיבדתי אותך ביום ההוא
כי אם ששלחת אותי לדרכי, ושהייתי מסוגלת לו.
שמך אינו זכור לי
אבל השתכפלת בחלוף השנים.
היית ציפי, ששרה ביער כשהלכה להשתין
(זה היה רק לאחר שנה אחת).
והיית נעמי, שישבתי ברצפת הפרוזדור ליד משרדה, וידעתי שאסור לי להיכנס
אולם חיכיתי אף על פי כן, מלאת תקווה ובושה.
והיית אביטל, שקראה לי ספר ילדים כשבכיתי בבית קפה,
ועשתה קולות שונות לכל דמות.
והיית גם שירה, שלימדה אותנו את מילות היחס
והשתמשה בתיק שלה כדוגמה -- חפצים "ב"-משהו --
אך חדלה לפתע, והייתי בטוחה שהיא נזכרה ששם היה לה טמפון.
ואחר כך היית סיגלית, שהשאילה לי את צעיפה כשהיה לי קר בכיתה.
הופתעתי מחציית הגבולות הזאת, מתנה כה פשוטה שהרעיפה עליי חמימות
שהחזקתי בה למשך השנה השלמה הבאה.
אצל סיגלית בכיתי במרכז ההדפסה במרתף, ובמכונית, ובכיתה
וסימסתי בתעתיק, ודאגתי על כאב חלציה.
שלחתי לה מכתבים וחיבורים וגלי אור.
ישבתי אצלה כמו עמוס עוז הצעיר אצל זלדה, וקראנו על זלדה ועל עמוס עוז הצעיר.
היא לא נבהלה מכאב ולא מתשוקה
ועלה על דעתי שאולי אינני כל כך נוראית.
אחר כך, בעולם אחר,
מישהי קראה לי אמיצה.
באתי אפוא לארץ הבוערת מקנאות ומאדישות
לחפש את מורות מורותיי ומורותיהן וכן הלאה
(ואולי מורה אחד או שניים גם כן)
ולהיות מורבצת על ידי אחת, צְוֵויי, תַלַתֶה שפות
ולזכות, אם ירצה השם, לאהבה הבוטה כל כך
שמנפצת אותי לרסיסים
ויולדת אותי
שלמה
חדשה
וישנה נושנה.
