נשים מאוכזבות: דמויות נקביות ביצירות של עגנון, זרחי, ועוז

Note: I am not sure how good my written Hebrew was when I wrote this (probably not that great) but it was fun (REALLY REALLY fun) to try to write about the books in the language I read them in.

אני רוצה לכתוב על הסיפורים שקראתי הסמסטר. קשה לדעת איך להתחיל. הנה רשימה של טקסטים שקראתי:

סיפור על אהבה וחושך (עמוס עוז)

מיכאל שלי (עמוס עוז)

"בדמי ימיה" (ש"י עגנון)

"על שום מה" (ישראל זרחי)

מה שעיניין אותי ביותר בסיפורים אלה הוא מצב האישה, ובמיוחד מצב האישה המשׂכילה והרגישה. (אני יודעת, איזה הפתעה שזה עיניין אותי.) ממש מעניין שכל אחד מהסיפורים האלה כתוב על ידי גבר, אבל אף על פי כן כל אחד (חוץ מ"עד עולם") עסוק בענייני נשים. סיפור על אהבה וחושך מרוכז על מות אמו של המחבר, עמוס עוז, אישה כישרונית ורגישה עד להפליא שלמרות זאת הפסיקה את חייה בגיל צעיר (בת38). במיכאל שלי, עוז כותב מנקודת מבט של אישה נואשת, אמא אדישה, בת-זוג מוזרה שחיי-הנשואים שלה לא היו מוצלחים. "בדמי ימיה" של ש"י עגנון, סיפור שנראה לעמוס עוז כמו קשור לסיפור-חייה של אמו, הוא סיפור על בת צעירה ש"יורשת" את האהבה הלא-מוגשמת של אמה שמתה בגיל צעירה. ולאחרונה, ב"על שום מה," מספר ישראל זרחי בקול אישה על ההתפתחות וההתפרקות של אהבה שהתחילה, ואחר כך הפסיקה, כמעט כמו התקף.

כל סיפור מאלה מספר על אישה מאוכזבת מאהבה, ונדמה לי שבכל מקרה האכזבויות האלה נובעות מאכזבות עמוקות יותר – לכל אישה מהן (ובמיוחד לנשים בסיפורי עוז) חסרה ההזדמנות, או אולי אף הכוח הנחוץ, להגשים בחייהן את הדברים (היחסים, העבודות, ההשׂגים, החיים הפנימיים) שישׂביעו את רצונן.