נשים מאוכזבות: דמויות נקביות ביצירות של עגנון, זרחי, ועוז

Note: I am not sure how good my written Hebrew was when I wrote this (probably not that great) but it was fun (REALLY REALLY fun) to try to write about the books in the language I read them in.

אני רוצה לכתוב על הסיפורים שקראתי הסמסטר. קשה לדעת איך להתחיל. הנה רשימה של טקסטים שקראתי:

סיפור על אהבה וחושך (עמוס עוז)

מיכאל שלי (עמוס עוז)

"בדמי ימיה" (ש"י עגנון)

"על שום מה" (ישראל זרחי)

מה שעיניין אותי ביותר בסיפורים אלה הוא מצב האישה, ובמיוחד מצב האישה המשׂכילה והרגישה. (אני יודעת, איזה הפתעה שזה עיניין אותי.) ממש מעניין שכל אחד מהסיפורים האלה כתוב על ידי גבר, אבל אף על פי כן כל אחד (חוץ מ"עד עולם") עסוק בענייני נשים. סיפור על אהבה וחושך מרוכז על מות אמו של המחבר, עמוס עוז, אישה כישרונית ורגישה עד להפליא שלמרות זאת הפסיקה את חייה בגיל צעיר (בת38). במיכאל שלי, עוז כותב מנקודת מבט של אישה נואשת, אמא אדישה, בת-זוג מוזרה שחיי-הנשואים שלה לא היו מוצלחים. "בדמי ימיה" של ש"י עגנון, סיפור שנראה לעמוס עוז כמו קשור לסיפור-חייה של אמו, הוא סיפור על בת צעירה ש"יורשת" את האהבה הלא-מוגשמת של אמה שמתה בגיל צעירה. ולאחרונה, ב"על שום מה," מספר ישראל זרחי בקול אישה על ההתפתחות וההתפרקות של אהבה שהתחילה, ואחר כך הפסיקה, כמעט כמו התקף.

כל סיפור מאלה מספר על אישה מאוכזבת מאהבה, ונדמה לי שבכל מקרה האכזבויות האלה נובעות מאכזבות עמוקות יותר – לכל אישה מהן (ובמיוחד לנשים בסיפורי עוז) חסרה ההזדמנות, או אולי אף הכוח הנחוץ, להגשים בחייהן את הדברים (היחסים, העבודות, ההשׂגים, החיים הפנימיים) שישׂביעו את רצונן.

אכתוב קודם על "על שום מה," כי הסיפור הזה הוא שהכי פחות קשור לענין (וגם הסיפור שאני לא זוכרת אותו היטב, לצערי).

לפי זוכרני, אין ב"על שום מה" הרבה פרטים על הדמויות עצמן – רק על האהבה וחיי-הנשואים שלהם. בעקבות זאת, קשה לדעת למה דווקא האהבה שלהם הלכה לאיבוד. אבל כן כתוב בסיפור שהם התחתנו כמעט מיד לאחר שהם הכירו, ושההורים שלהם, או לפחות של האישה, התנגדו לנשואים אלה (ממש כמו הדודות במיכאל שלי). מה שמעניין בסיפור זה הוא ההתפתחות של היחסים של בני הזוג – הם התאהבו במהירות, ואחר כך, פתאום ובלי להבין למה, היא הפסיקה לאהוב אותו. להכאיב לו גרם לה הרבה צער, אבל בנקודה זו, הם היו כבר נשואים ולא היה לה דרך לדרוש את הרצונה האמיתי של לבה אלא להתגרש ממנו.

לי נראה שלו היו ממתינים קצת כדי להבין את רגשותיהם לפני שהתחתנו, אולי הם היו יכולים להישאר נשואים עד עולם – רק משום שהם התחתנו מוקדם מדי, היא הרגישה שהיא במלכודת וצריכה לצאת במהירות. אמנם אהבות מתפרקות לפעמים ואף אחד לא יכול להציל אותן, אפילו כשכל אחד רוצה שהן יצליחו, אבל נראה לי שישראל זרחי אומר עוד משהו על הדמויות שלו ואהבתם בפרט. כשאני חושבת על שאר הסיפורים שקראתי, אני מאמינה שאולי יש בסיפור של זרחי משהו על הכוח האישי של האישה – שאפילו בעולם החילוני והמודרני, שבו האישה יכולה לבחור את המאהבים שלה, היא לא תמיד מרגישה מסוגלת לשלוט ביחסים שלה בחיים היומיומי. הדמות הזאת היתה צריכה להתחתן מיד כדי שלא תאבד את האהוב שלה, אבל גם בנשואים שלהם, היא לא הרגישה שהיא יכלה לשמור על הגבולות האישיים שהציבה לעצמה...כשהיא היתה צריכה להתרחק קצת, היא רק העמיד פנים שהשמחה שלה היתה בלי פגם, ופתאום היא כבר לא יכלה, ואז היתה חייבת להסתלק לגמרי. כמובן גם הגבר אחראי בסוג יחסים כזה, אבל האמת היא שאני כבר לא זוכרת מה כתוב בסיפור על הגבר. אבל אני מתארת לעצמי שגם כן כמו מיכאל במיכאל שלי, אפשרי שהגבר רק לא הבחין, לא שׂם לב, או לא הבין מה שהאישה מרגישה – וזה לא באמת הפתעה מפני שהאישה לא מתבטאת באופן ברור. ואולי האישה לא מתבטאת באופן ברור כי היא פוחדת לאבד כל יחסים שהם, אפילו יחסים לא טובים כמו אלה. לכן אני מאמינה שענייני הסיפור הזה קשורים לאלה של הסיפורים האחרים – נראה לי שיש בדמות הזאת אותה הבעיה של פסיביות נשית, חסר-יכולת להיות ישרה, לקחת סיכון, לפעול כדי להגשים את חולמותיה.

עכשיו נעבור לשׂוחח על "בדמי ימיה." הוא גם כן סיפור על אישה (או אפילו שתי נשים) שבסך הכול לכודה בנשואים לא שׂמחים. האם של הבחורה תרצה מתה בגיל צעיר ממחלה ארוכה. אחרי מות אמה, תרצה מגלה שהיתה לאמה אהבה אחרת (חוץ מהנשואים שלה עם אביה של תרצה). האהוב הראשי שלה היה מזל, גבר שגם תרצה הכירה. חולמנית, בודדה, עדיין מתאבלת את אמה, וללא מבוגרים שבאמת עוזרים לה לבנות את חייה לעצמה, תרצה מחפשׂת את האהבה האבודה של אמה ונשאה למזל. אבל במקום הרומנטיקה של האהבה הלא-אפשרית של אמה, תרצה מוצאת אחרי החתונה רק את ההשתעממות היומוימית של חיי-הנשואיה עם גבר שלא רוצה שאף אחד יפריע לו בעבודתו. שוב, כמו ב"על שום מה," האישה "תפוסה," כאמור, כי הם כבר נשואים ואין לה דרך לברוח (ובמקרה זה, כנראה אין לה אפילו הברירה להתגרש ממנו, אולי כי הסיפור הזה מתרחש בתקופה מוקדמת יותר, או גם כן כי לתרצה אין לאן לברוח כי אין לה באמת יחסים מוצקים אחרים). הנה אישה רומנטית שמנסה להשלים את מה שאמה לא יכלה, ולבסוף היא גם כן מוצאת עצמה לכודה בחיים לא-משׂביעים כמו אמה לפניה.

הנושא הזה מתפתח באופן עמוק יותר בסיפורים של עוז. אתחיל עם האוטוביוגרפיה שלו, כי אני מתארת לעצמי שנסיוניו של עוז מחייו עם אמו הם הבסיס לדמות של חנה במיכאל שלי.

אמנם יש בסיפור על אהבה וחושך הרבה דברים נוספים על הסיפור על מות אמו, אבל כנראה ההתאבדות של אמו היא המרכז של הנרטיב, וכל השאר הוא מעל לכל הקשר לסיפור זה. חשבתי שהתיאורים של נפש אמו היו הקטעים הכי יפים בספר (חוץ מהקטע שבו הוא מתאר את הנפש של המשוררת זלדה, שבסך הכול הוא גם כן קטע על נפש של אישה רגישה, כישרונית, ויצירתית בענייני שׂפה). נראה לי שבהשוואה לשני הסיפורים שכבר הזכרתי, וגם בהשוואה למיכאל שלי, יש בסיפור זה על פֿניה, אם עוז, יותר מידע על החשיבות של רקע היסטורי ורקע אישי, ולא רק על האופי וההחלטות של האישה המאוכזבת.

כידוע מהספר, פֿניה מוסמן נולדה ברוֹבנו, אוקרינה, למשפחה יהודית די מוצלחת. למרות האנטישמיות, המהפכות, וכמה שוטפי-בית מאוד מוזרים, פניה ושתי אחיותיה גדלו בעושר יחסי בשל הטחנה המאוד מוצלחה של אביהן. הן חונכו באופן המתאים לנערות יהודיות עדינות של התקופה – בגימנסיה שחיברה חינוך קלאסי עם חינוך יהודי (ובמיוחד, ציוני). אחרי שהשלימה את לימודיה בגימנסיה, התקדמה פֿניה ללמוד באוניברסיטה בפראג (אבל עוז ידע מעט על זמנה בפראג). סוף כל סוף, היא עלתה אחרי משפחתה לארץ ישראל לפני הקמת המדינה. שם הכירה אביו של עוז, יהודה אריה קלוזנר, וזמן קצר לאחר מכן התחתנה עמו. אחרי נשואיהם והולדתו של עמוס, היא המשיכה ללמד כמה שיעורים פרטיים, אבל לא קיימה קריירה ממשית לעצמה.

אף יהודה אריה, אביו של עוז, לא הצליח מאוד בקריירה שלו, למרות הרצינות שבה הוא התמיד. במדינה צעירה עם מעט אוניברסיטאות לא היו הרבה הזדמנויות למשכילים מעולם הספרות, ואפילו היתרון של יהודה אריה, הקשר המשפחתי עם המרצה לספרות הכי מוצלח של התקופה, יוסף קלוזנר, הפך לחסרון כי הדוד יוסף כה פחד להראות כנפוטיסטי. אף על פי שעוז לא כתב את זה במפורש, בסביבה כזאת, מובן מאליו שלא היו הזדמנויות לפניה לקיים קריירה אקדמית (במיוחד כאישה בשנות ה-40). למרות זאת, לא קשה לדמין שאישה נבונה ורגישה בעלת חינוך מצוין לא תשׂבע מהחיים הפשוטים כאשת אדם משכיל וכאם בן יחיד. בנוסף, כדאי לא לשכוח את כל הקשיים האחרים – העובדה שהעיירה של ילדותה נחרבה עם הרבה אנשים אהובים; קושי החיים במדינה צעירה, בעוני יחסי (במיוחד בהשוואה לעושר של ילדותה) ובמלחמות מחזוריות; ואולי גם כן נטייתה למה שיקראו כיום דיכאון.

הנה משל נוסף של אישה מאוכזבת, שרוצה משהו, ולא מוצאת אותו בנשואים. סוף סיפורה, כמובן, היה טרגי מאוד – היא התאבדה בגיל צעיר אחרי תקופת אורכה של חולניות קשה, לה וגם כן לעמוס הצעיר ולאביו.

לפני שאכתוב יותר על סיפור על אהבה וחושך, בואו נדבר קצת על מיכאל שלי. אני חושבת שמשום שמיכאל שלי הוא רומן, עוז מפתח את הנושאים האלה באופן יותר ספרותי מאשר שבסיפור על אהבה וחושך.

הדמות הראשית במיכאל שלי, חנה גונן, היא דמות ממש מוזרה. מה שידוע עליה מהסיפור הוא מאוד מעט (אולי כי הדמות של חנה מבוססת על אמו של עוז והוא לא ידע אז הרבה עליה, רק על ההתנהגות שלה!). בתחילת הסיפור, היא סטודנטית באופן חלקי באוניברסיטה העברית בחוג לספרות. היא גם עובדת כגננת בגן ילדים בשכונתה. לא יודעים הרבה על הילדות שלה – אהבה את אביה והיתה אדישה לאמה. חלתה במחלת דפתריה בגיל צעיר. שחקה עם ילדים ערביים לפני שהגבול נסגר, ורצתה לגדול להיות גבר ולא אישה. וזהו – לא שומעים יותר עליה. אבל רואים איך היא מתנהגת כמבוגרת. כמו האישה ב"על שום מה," כמו תרצה ב"בדמי ימיה" (ואולי גם כן כמו פניה אם עוז, אף על פי שאני לא זוכרת אם עוז כותב משהו על אורך החיזור בין הוריו), חנה מתחתנת עם מיכאל במהירות לאחר שהם מכירים. כמו כל דמות אחרת שכתבתי עליה, הרגשות שלה על בעלה הם דו-ערכיים (אפילו פניה הצביעה לעמוס כמה ימים לפני מותה שהיא לא הורצתה בנישואים שלה). ההתנהגות של חנה בנישואיה מסובכת אבל בסך הכול אכזרית ומזיקה. היא אם אדיש לבנה, ובכל זאת, קרוב לסוף הסיפור היא נכנסה עוד פעם להריון. היא מיסרת את בן-השכנים שמתאהב בה. היא מחבלת בתוכניות של בעלה לעבור לשכונה אחרת (וגם כן לנסוע ביחד למקומות שהיא עצמה רוצה לראות) דרך קנייתה הבלתי-אחראית. ובעיקר, היא לא אוהבת ולא מכבדת את מיכאל, אבל היא לא יכולה להודות בכך, אפילו לעצמה, ובכל זאת היא מענישה אותו בלי סוף על חסר-האהבה שלה בדרכים עדינות.

הנה מקרה לדוגמה מצוינת ביותר של אישה שלא מרוצה מנשואיה. במקרה זה, נראה שהיא מחליטה שוב ושוב שתרע את מצבה, והיא מכאיבה לא רק לעצמה אלא לכל אחד בסביבתה. לא ברור למה היא לא פשוט פועלת ליצור את החיים שהיא רוצה – אולי מפני שהיא עצמה לא באמת מבינה מה שהיא רוצה. בסיפור זה, עוז כן מצביע על כך שהמין שלה ,כנקבה, הוא מכשול להגשמתה (היא רצתה לגדול להיות גבר, וכנראה כל האכזבות שלה התחילו כשהיא הבינה שזה לא יקרה).

מעניין להשוות בין כל הדמויות. נראה לי שכל אחת לא מרוצה בנשואים שלה, וכל אחת, כמו הרבה נשים בעבר ואפילו כיום, לא באמת רואה ברירות אחרות חוץ מנשואים לדרוש שׂביעות רצון. הקורא יכול לתאר לעצמו את הדבר שישׂביע את רצונה של כל אחת מהן. חנה גונן ופניה, אמו של עוז, שתיהן נשים רגישות ונבונות שאולי היו מרוצות לו היו להן קריירות משלהן, ואילו תרצה והאישה ב"על שום מה" אולי היו צריכות, מעל לכל, חברות יותר טובות ויחסים בריאים. אני שואלת, גם כן, כמה חופש אישי יש לכל אחת מהדמויות, עד כמה הן יכולות לשלוט בחייהן, ועד כמה המצבים שלהן מגבילים אותן. נראה לי שתרצה ב"בדמי ימיה" תקועה ביותר, כי היא כל כך צעירה והיא חיה בתקופה הכי מוקדמת מכל הדמויות בסיפורים האלה – תקופה בלי זכויות מודרניות לנשים. אחריה גם פניה תקועה, כי כנראה אין לה הזדמנויות להצליח בקריירה משלה בישראל של שנות ה-40. אף על פי ש"על שום מה" כתוב גם בשנים המוקדמים של הארץ, נראה לי שהדמות בסיפור זה יותר חופשיה – היא רואה גרושין כמו ברירה, לפחות. גם חנה גונן נראית חופשיה באופן מוזר – הלוא היא סטודנטית לספרות כמעט בת גילה של פניה, אבל היא נולדה בארץ ואין לה הרבה חובות משפחתיות. אף על פי כן, היא חייה חיים מוגבלים כמו שאר הדמויות (בעצם, אני חושבת שזה מה שיוצר את המתח המעניין במיכאל שלי – הנה אישה מודרנית ופחות או יותר חופשיה, אבל אף על פי כן היא עדיין תקועה, בתוך עצמה, בקונפליקטים הנצחיים של נשים).

אני חושבת על הפסיביות של כל אחת של הדמויות. אני חושבת שכשבן-אדם לא מרגיש שהוא מסוגל לפעול באופן ישר, הוא על פי רוב מוצא דרך שבה הוא יכול לפעול באופן לא ישר. ולפעמים, הוא מרגיש שהוא רוצה להרוס כי הוא לא מרגיש שהוא יכול לבנות (ואולי אם הוא יהרוס, יוכל להרוס גם את הכלא שלו).

לא קשה למצוא דוגמאות של התנהגות זו בסיפורים האלה, בייחוד בסיפורי עוז. בסיפור על אהבה וחושך, עמוס הצעיר רואה את אמו פוגעת בעצמה כשהיא כועסת. (גם עמוס ניסה את ההתנהגות הזאת מרוב דאגה ובלבול לאחר שהוא ראה את אמו עושה כך.) וכמובן, ההתאבדות שלה היתה השׂיא של פגיעה עצמית.

ואילו חנה במיכאל שלי פוגעת באחרים יותר מאשר שהיא פוגעת בעצמה (אבל בכל זאת היא כמובן מזיקה ליחסים שלה ומחבלת במטרות שלה אפוא). מעניין לי, שהיא אפילו לא יכולה להודות ברצונה להזיק, ובמקום זה היא מדמיינת דמויות שונות שעושות את הנזק בשמה. התאומים הערביים הם הדמויות שהיא מדמינת בעתים הכי קרובות, וכמובן בסוף הסיפור כשהיא חפצה בחורבן ירושלים. אבל היא מדמינת וחולמת גם כן על דמויות אחרות, כולם גברים – הם שמצילים אותה וחם שפוגעים בה.

יש תמה אחרת (וקשורה) בסיפורים האלה – מחלה. בכל סיפור (אולי חוץ מ"על שום מה"), יש מחלה שהיא חשובה מאוד לסיפור. כמובן, אמו של עוז חולה מאוד, אבל זה לא נראה כמו תכסיס ספרותי אלא רק חלק מהדיכאון שלה. ב"בדמי ימיה," לאה, אמה של תרצה, חולה מאוד ומתה בגיל צעיר. לא היה ברור לי בתחילה אם היא מתה מיגון או ממחלה פיזית, אבל אני חושבת שהמחלה שלה היתה פיזית, כי היתה לה עוד לפני שהיא התחתנה לגבר שהיא לא אהבה. ואילו תרצה עצמה חולה כשהיא מחליטה להתחתן עם מזל. נראה כמעט שהגוף שלה מנסה להגן עליה מהחלטה רעה זו, אולם בכל זאת היא מחלימה ומתחתנת. חנה גונן, מצדה, בוחרת לחלות כסוג פגיעה עצמית. היא זוכרת את מחלת הילדות שלה, דפתריה, והמחלה הזאת היא אחד מהזכרונות הכי אהובים שלה. יכולים להבין את זה בהשוואה לרגשות האחרים שלה – כשהיא חולה, היא לא צריכה להיות אחראית לשום דבר; היא יכולה להתעמק בחלומות שלה; היא אמורה להיות פסיבית וחלשה. לכן היא מנסה להרע את המחלה שלה כשהיא מצטננת.

עכשיו כשאני גמרתי לקרוא את כל סיפורים, משהו שענין אותי במיוחד הוא הקשר בין חנה גונן לפניה אמו של עוז. אני חושבת שמיכאל שלי סיפור מדהים, בייחוד כי עוז גמר לכתוב אותו כשהוא היה בן 29, רק 17 שנים אחרי מות אמו. מצד אחד, אני יכולה לדמין שהוא כתב את הספר מרוב כעס על אמו – הלוא חנה גונן היא לא דמות נעימה בכלל, אלא אישה שסירבה להיות אחראית לחייה ומכאיבה לכל בן-אדם בסביבתה, ובמיוחד לבני משפחתה, כולל ילד צעיר ותמים שלא יכול להבין מי אשם בזה. אבל מצד שני, בסך הכול הקורא חומל על חנה, האישה הרגישה והמאוכזבת הזאת שלא יכולה לשנות את מצבה מרוב בלבול וחולשה. אני מתפלאת על התבונה של עוז בן-ה29 שיכול לראות את אמו האבודה במסובכות וחמלה כאלה (אפילו אם הוא לא הבין אז שהוא כתב על אמו).